ת"פ
בית משפט השלום קרית גת
|
17624-03-11
04/07/2012
|
בפני השופט:
רובין לביא
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
א.ק
|
| החלטה |
כתה אישום יתוקן בשנית ויסרק בשנית שכן בטעות הותירו בהוראות החיקוק 2 עבירות במקום עבירה אחת. כ<#6#>
ניתנה והודעה היום י"ד תמוז תשע"ב, 04/07/2012 במעמד הנוכחים.
<#4#>
הכרעת דין
הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון מהותי בעובדות כתב האישום, בכך שבתאריך 8.3.11, בערב, בשיחת טלפון עם ל.ש לה היה נשוי, איים עליה תוך שהוא צועק ומקלל באומרו בין היתר כי יפגע בה ויחתוך אותה בכוונה להפחידה או להקניטה.
בתיק זה הנאשם כפר ביום 10.4.11 ונקבע להוכחות ליום 9.6.11 ובית המשפט שמע את עד התביעה שגויאן, התייצבה המתלוננת והמתינה זמן רב אך לא ניתן לשומעה והדיון נדחה ליום 21.9.11, ובמועד זה הוצג הסדר טיעון.
לא הייתה הסכמה עונשית, וסוכם כי הסניגור יבקש לבחון אפשרות סיום התיק באי הרשעה בעוד התביעה עומדת על הרשעה אך תסתפק בפיצוי למתלוננת ומאסר מותנה.
מתקבל תסקיר, ממנו עולה שהנאשם בן 52, גרוש אב לשלושה קטינים, עובד כמסגר במפעל, אדם שהיו לו קשיי קליטה והיה לו קושי בשפה העברית, הוא הסתגל למנטליות הישראלית.
הם שוחחו גם עם המתלוננת.
הנאשם לוקח אחריות, טוען שקיבל הודעה על התדרדרות מצבו הבריאותי של אביו במקביל לבקשת גט מצד המתלוננת ועיכוב יציאתו מן הארץ. טוען כי אשתו ניהלה רומן וכי זה הרקע להתפרצות המילולית כלפיה. מדובר באדם נעדר מסגרות תמיכה בארץ. ביטא מוטיבציה להשתלב בקבוצת גברים דוברי רוסית לטיפול באלימות והחל להשתתף בקבוצה ביום 19.3.12.
על פי המלצת שירות המבחן הדיון נדחה לצורך המשך ההליך הטיפולי.
בתסקיר היום צוין, כי הקבוצה הסתיימה ביום 18.6.12, הוא השתתף ברוב המפגשים למעט מפגשים בהם נעדר כדי להגיע לאזכרה של אביו בבלרוסיה.
השתתפותו הייתה פעילה למרות קשיים שהיו בעולמו הפנימי. התרשמו כי הוא הפיק את מירב התועלת שיכול היה להפיק על רקע מבנה אישיותו, הם לא התרשמו שבאי הרשעה יש בה לפגוע ב תעסוקתו במפעל, ועל רקע אישיותו ועמדת המתלוננת סבורים כי עונש מותנה יהווה אפקט משמעותי יחד עם פיצוי.
הסניגור ביקש כי למרות זאת בית המשפט ימנע מהרשעה, אך לא מצאתי כל הצדקה לכך.
בע"פ 2513/96
מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:
"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00
מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689):